להצית את הניצוץ. לעורר למנהיגות.
סדרת הרצאות חווייתיות שמחברות את סיפור העם היהודי לאחריות אישית, והופכות בני נוער למנהיגי המחר. בלי הרצאות מרדימות.
סדרת הרצאות חווייתיות שמחברות את סיפור העם היהודי לאחריות אישית, והופכות בני נוער למנהיגי המחר. בלי הרצאות מרדימות.
שמי שמואל בוקובזה, מורה דרך מוסמך, מחנך ומרצה בנושאי זהות, מנהיגות וסיפורו של העם היהודי. נולדתי בצרפת ועליתי לישראל בגיל 11. מאז, מסע החיים האישי שלי שזור בשאלות של שייכות, שליחות, אחריות וחיבור בין יהדות, עם וארץ.
במהלך השנים פעלתי במסגרות חינוכיות שונות בארץ ובתפוצות, ניהלתי תוכניות חינוכיות, ליוויתי צעירים לפני שירות משמעותי, ועבדתי עם קבוצות נוער, סטודנטים ומכינות קדם־צבאיות. בעבודתי אני משלב ידע היסטורי, מקורות יהודיים, סיפורים מן הציונות והמציאות הישראלית, לצד ניסיון אישי וחינוכי רב־שנים.
ההרצאות שאני מציע נולדו מתוך אמונה עמוקה שמנהיגות איננה טכניקה – אלא זהות. היכרות עם סיפורו של העם היהודי, עם רגעי משבר והכרעה לאורך הדורות, מאפשרת לצעירים להבין טוב יותר מי הם, מאין באו ולאן הם הולכים.
המפגשים שמתקיימים הם חווייתיים, פתוחים לשיח, ומעודדים חשיבה ביקורתית, אחריות אישית ומחויבות ערכית. אינני מציע תשובות מוכנות, אלא תהליך של בירור, חיבור והעמקה – מתוך כבוד לעולם הערכים של המכינה ולייחודיות של כל קבוצה.
רוצה לראות איך עושים את זה?
קבלו פרטים ותיאום שיחהאם אתה רכז חינוך או מנהל תוכנית, אתה בטח מכיר את התחושה הזאת מקרוב. ההרגשה שהבאת תוכן משמעותי, אבל משהו פשוט לא מתחבר. שהמסר החשוב ביותר הולך לאיבוד איפשהו בין חומות הציניות לבין מסך הסמארטפון.
זה לא חייב להיראות ככה.
דמיין לרגע את תמונת הניצחון שלך. דמיין את סוף הפעילות. במקום למהר החוצה, החניכים נשארים. הם מתווכחים, צוחקים, מדברים בהתלהבות על מה ששמעו הרגע. אתה רואה את הניצוץ המפורסם הזה בעיניים שלהם. הם לא רק הקשיבו לסיפור – הם הרגישו אותו. הם לא רק למדו על מנהיגות – הם הרגישו קריאה פנימית לקחת אחריות. אתה מקבל פידבקים נלהבים, ומרגיש שהבאת ערך חינוכי מוסף אמיתי שמחזק את כל מה שאתם עובדים עליו במכינה.
השיטה שלי, "מנהיגות בשבילי הארץ", לא באה ללמד היסטוריה. היא באה להשתמש בסיפורים הכי חזקים שלנו כדי לעורר דילמות אישיות רלוונטיות.
אני לא מספר עובדות, אני אורג סיפור חי ונושם ששואב את הקהל פנימה.
אנחנו צוחקים, מדברים ושוברים את המרחק בין המרצה לקהל מהרגע הראשון.
כל סיפור היסטורי מתורגם לשאלה רלוונטית על מנהיגות, אחריות, וזהות בחייהם היום.
החניכים הם לא צופים מהצד, הם שותפים פעילים בדיון. זו לא מצגת ויקיפדיה, זו שיחה.
"המטרה היא לא לתת להם תשובות, אלא לעזור להם לשאול את השאלות הנכונות"
עצום עיניים לרגע. אתה יושב במעגל עם החניכים שלך, סוף שנה, סוף מסע. אתה שואל אותם מה הייתה הפעילות שהכי השפיעה עליהם. אחד החניכים, אולי דווקא זה שהיה הכי ציני בתחילת השנה, מרים את היד. הוא מדבר על ההרצאה ההיא, על איך סיפור היסטורי ישן פתאום "פתח לו את הראש".
✨ אתה רואה אותם יוזמים פרויקטים ולוקחים אחריות במכינה ובקהילה.
✨ אתה שומע אותם מתווכחים בלהט בפינת קפה על נושאים ערכיים, במקום לגלוש באינסטגרם.
✨ אתה מרגיש את תחושת השייכות והגאווה שלהם, את החיבור העמוק יותר לארץ ולסיפור של כולנו.
✨ אתה רואה אותם מתגייסים לצבא עם מוטיבציה גבוהה יותר ורצון אמיתי להוביל ולהשפיע.
זו לא פנטזיה. זו התוצאה של מפגש אחד מדויק שיודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים.
הציתו את הניצוץ במחזור הבאעוד לפני שאני מגיע, אנחנו מדברים. אני לומד על האופי הייחודי של הקבוצה שלך, על הערכים של המוסד, ועל המסרים שהכי חשוב לך לחזק. ההרצאה מותאמת אישית אליכם.
אני לא מתחיל עם מצגת. אני מתחיל עם סיפור אישי, שאלה מפתיעה או אנקדוטה מצחיקה שמיד מייצרת חיבור אישי ומנמיכה את חומות הציניות.
במשך 60 דקות, אנחנו יוצאים למסע בזמן. אני שוזר יחד סיפורי מנהיגות מההיסטוריה שלנו, קטעי וידאו קצרים ומעוררי מחשבה, ושאלות ישירות לקהל שמייצרות דיון ער.
לקראת הסוף, אנחנו נוחתים חזרה לכאן ועכשיו. אנחנו מתרגמים את התובנות הגדולות מהסיפורים לכלים פרקטיים וצעדים קונקרטיים שהם יכולים ליישם בחיים שלהם כבר מחר בבוקר.
אני תמיד נשאר אחרי הזמן הרשמי כדי לדבר עם החניכים, לענות על שאלות, ולהמשיך את הדיון באופן אישי עם מי שרוצה. הקשר לא נגמר כשהמצגת נסגרת.
מאמינים שחינוך ערכי יכול וצריך להיות חוויתי ומרתק. שמחפשים להביא לחניכים שלהם יותר מסתם "עוד פעילות", אלא אירוע שיא שייזכר וישפיע. שרוצים לשבור את חומות הציניות ולהצית שיחה אמיתית על זהות, אחריות ומנהיגות. אם אתם לא מפחדים לדבר על הכל ולגעת בנושאים עמוקים בצורה פתוחה ומכבדת – זה בול בשבילכם.
מחפש פתרון זול רק כדי "לסתום חור" בלו"ז. מי שמעדיף הרצאה פרונטלית קלאסית ושקטה, ופחות מעוניין באינטראקציה ובדיון שעלול להיות סוער. אם אתם מחפשים מרצה שידקלם חומר מוויקיפדיה וילך הביתה, אנחנו כנראה לא נתאים.
זו בדיוק הסיבה שהשיטה שלי עובדת. אני לא מנסה "לרגש" אותם בכוח. אני מדבר אליהם בשפה שלהם, עם הומור, בלי פילטרים ובלי להתנשא. הציניות היא מנגנון הגנה, וכשמראים להם שמכבדים אותם ומדברים איתם בגובה העיניים, היא נעלמת מהר מאוד.
אני מבין לחלוטין את מגבלות התקציב. עבדתי במערכת הזאת שנים. המטרה שלי היא להגיע לכמה שיותר חניכים, ולכן אני מציע תמחור גמיש שמותאם לאופי הפעילות והארגון. השאירו פרטים ונדבר.
היא לא. ההרצאה היא לא קסם, היא זרז. היא הפתיחה. היא אותה אבן שמתחילה את המפולת. המטרה שלי היא לא "לשנות" אותם בשעה, אלא להצית את הסקרנות.
אני כל כך בטוח בשיטה ובאימפקט של ההרצאות, שאני מוכן לקחת את כל הסיכון עליי. אם בסוף ההרצאה תרגיש שהיא לא עמדה בציפיות שלך, שהיא הייתה "מרדימה" או שהחניכים לא התחברו – לא תשלם. פשוט ככה. אני יכול להציע את זה רק כי אחרי עשרות הרצאות, זה פשוט עוד לא קרה. הסיכון היחיד הוא לפספס חוויה משנת תודעה עבור החניכים שלך.
אתה יכול להמשיך להמר על מרצים חיצוניים ולקוות לטוב. או שאתה יכול לבחור בשיטה מוכחת שנועדה במיוחד עבור הקהל שלך, ומגובה בהתחייבות מלאה להצלחה. הבחירה בידיים שלך.
השאירו פרטים עכשיו ונתאם שיחה קצרה כדי לבדוק התאמה. בוא נבנה יחד חוויה שהמחזור שלך לא ישכח.
100% ללא התחייבות. הסיכון כולו עליי.
עם ישראל מקבל הזדמנות היסטורית: לחזור לארץ ישראל. אבל לא כולם חוזרים. חלק נשארים בבבל – מקום נוח, מבוסס, בטוח.
הדילמה ברורה: להישאר במקום שטוב בו, או לבחור בזהות, שורשים וייעוד – גם במחיר של חוסר ודאות.
איפה אני בוחר נוחות, ואיפה אני בוחר זהות?
הרצל לא נולד מנהיג ציוני. הוא עיתונאי מצליח, משולב היטב בחברה האירופית. ברגע אחד הוא מבין: אם העם היהודי לא ייקח אחריות על גורלו – אף אחד לא יעשה זאת במקומו.
הוא עוזב מסלול חיים נוח, כותב חלום על נייר, והחלום הזה הופך לספר – ולבסוף למציאות שנקראת מדינת ישראל.
איפה אני יכול לקחת אחריות, גם בלי תפקיד רשמי?
חברי ניל״י מבינים שהעם היהודי נמצא בסכנה. הם יודעים שהסיכון עצום: עינויים, הוצאה להורג, פגיעה במשפחה.
ובכל זאת – הם פועלים. לא כי זה בטוח, אלא כי אולי זו ההזדמנות היחידה להשפיע על עתיד העם ולעזור לבריטים להביס את האימפריה העות׳מאנית.
על מה אני מוכן לקחת סיכון – ועל מה לא?
בכל נושא, החניכים לא "לומדים היסטוריה" – הם פוגשים אנשים ורגעים שבהם מישהו אמר לעצמו: אם לא אני – אז מי? ואם לא עכשיו – אז מתי?